1כי ידעתיו כו' אשר יצוה כו' צדקה ומשפט זה דין ופשרה דגמרינן לקרא דויצו מזה רש"י סנהדרין נ"ו ע"ב אף ע"ג דאיכא תנא דאמר דאסור לבצוע זה דוקא בבית דין דישראל דדנין על פי דרכי התורה אסור לדיין לבצוע רק לדון בדיני תורה אם לא כשאינו יודע דין תורה אז מותר לבצע ולפשר אבל בבית דין של בני נח שמוזהרין על הדינים לדון דיני נמוסים כפי השכל האנושי בזה מותר ומצוה לפשר אפילו אם יודע הדין שלהם ולכן אמר בדוד ויהיה דוד עושה משפט וצדקה משפט שיש בו צדקה הוי אומר זה ביצוע כשאינו יודע או בדין מרומה שמשפט קודם ובאופנים שאין דין צדקה אבל באברהם כתוב צדקה ומשפט שקודם שנתנה, והיו בני נח תורה פשרה העיקר והדין הנמוסי טפל הי' משפט אחר הצדקה שהפשרה קודם ודו"ק וכן הביא רמב"ן בוישלח בדיני ישראל כל דין שאתה שלם ממנו לא דין מרומה ויודע הדין אי אתה רשאי לברוח ממנו פירוש לבצע ולפשר כו' אבל בדיניהם אעפ"י שאתה יודע שאתה שלם ממנו אתה רשאי לברוח ממנו פי' מצוה לפשר כמו דפירשתי ויעו"ש ברמב"ן שפירש בדרך אחר ובירושלמי שלפנינו אין זה המאמר. ולכן אמרו בניו לדין שאשה פסולה לדין וביתו לצדקה שפשרה כשר בנשים יעוי' דף נ"ז ע"ב ודו"ק.
